<h1>רבינו יהונתן מלוניל — מו"ק</h1>
<h2>דף יא:</h2>
נידוי על תנאי ואפילו מעצמו [כלומר] ונתקיים התנאי מעצמו מאיליו ולא על ידו כיון שלא גלה דעתו אם הקפיד על תנאו או לא כדאשכחינן ביהודה שהוא קיבל על עצמו להחזיר בנימין לאביו כלומר [שהבטיחו] שלא יצערנו האיש אדוני הארץ [כאשר ציער שמעון ואף על פי כן תפשו האיש אדוני הארץ] ובודאי נצטער צער גדול ולא היה כח ביד יהודה להחזירו ולהצילו מיד כי במשפט לקחו לפי מראית העין וגם הם פסקו עליהם את הדין הזה ונתגלגל הדבר ויצא מן (הנער) [הצער] ההוא וחזינן שחל הנידוי עליו שהיו עצמותיו מגולגלין בארון כלומר שלא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה כמו שקיבל עליו העולם הזה והעולם הבא דכתיב [בראשית מ"ג] כל הימים. מי גרם לראובן שיודה יהודה, ואף על פי שמעשה יהודה אחרון קבלה היתה ביד משה רבנו אב מפי אב שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבות שהודה יהודה מה שחטא בתמר כלתו ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו והוציא כל (אחד) [אחיו] מן החשד מהיום ההוא והלאה. מגולגלין בארון, שלא היו נדבקין האברים זה עם זה. על איבריה לשפא, נדבקו העצמות עצם אל עצמו ויקרום עליו בשר מלמעלה וחזרה בו נשמתו ועדין לא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה התפלל עליו [דברים ל"ג] ואל עמו תביאנו ועדין לא הוה סלקא שמעתיה אליבא דהלכתא והתפלל עליו [שם] ועזר מצריו תהיה ואף על פי שאין אנו רואים בפסוק שהעלו בני השבטים את עצמות שנים עשר שבטים אף על פי כן יש לנו להכיר כיון שיוסף צוה להם שיעלו עצמותיו משם אתם והוא מת ראשון כדאמרינן [יומא פ"ו ע"ב, וסוטה י"ג ע"ב] שהשררה מקברת את בעליה כל אחד ואחד למדו ממנו וצוו את בניהם [שיעלום משם] והיינו דכתיב [בראשית נ'] אתכם עם עצמותיכם כי עצמותיכם לא יעכבו אותם בני מצרים אבל בעצמותי אפשר שיעכבו על ידכם לכן הנני משביעכם שתחזקו ולקחתם אותי ממצרים ותביאוני אל ארץ טובה אשר נשבע לכם.
